tamar marcovit

או דרך אחרת להגיד שלפעמים דווקא החולשות הכי גדולות שלנו עשויות להפוך לנכסים הכי גדולים שלנו. באחריות. אז הפעם רציתי לשים את הפוקוס על זה.

שרירי ליבה חזקים

אני מתה על התמונה הזו. יש כל מיני סיבות – היא מזכירה לי יום שממש נהניתי בו מחופשה שממש נהניתי בה, אני אוהבת את העובדה שאני ממש מסתכלת למצלמה בכיף ולא מתפדחת, אבל הכי הכי אני אוהבת את הבטן שלי כאן. וואלה, מודה.

אני מתרגלת פילאטיס כבר לא מעט שנים, ושרירי הליבה שלי הפכו בעקבות זאת לחלק הכי חזק שלי. זה מצחיק, כי אם היתה לי נקודת חולשה בולטת במבנה הגוף זו היתה הבטן. רכה, חלשה, רופסת. עם כל השאר דווקא חייתי בשלום.

בריטני ספירס הצעירה, והבטן שלה

והיא לא סתם פה. אני גדלתי בשנות התשעים, וגם בריטני. אין, לא היתה, ואני גם מתקשה להאמין שתהיה עוד בטן כמו של גברת ספירס הצעירה, שהביאה איתה אופנה שנולדה לתת כמה שיותר במה ליופי הזה. חולצות הבטן, המכנסיים האולטרה נמוכים, אני לא אתפלא אם כל הטרנד הזה של שנות האלפיים המוקדמות בכלל התחיל מבריטני, מהמעצבים והקהל שלא ידעו שובע מהמחשוף החדש והמסוים הזה. מה היא לא מסמלת הבטן הזו – בריאות, נעורים, חוסן. כך שבתור נערה שגדלה דווקא עם האלילה הספציפית הזו ועם המחשוף הנבחר הזה, הבטן שלי גרמה לי ללא מעט חוסר שביעות רצון. את החלקים המוצלחים יותר קיבלתי כמובנים מאליהם.

כשאין בטן רכה את הרבה יותר חסינה

אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. כאן דווקא בא לי לדבר על זה שלעתים קרובות מדי אנחנו לא מעריכים, כחברה וגם כיחידים, את היופי או הכוח שהשגנו בעבודה קשה ומהללים דווקא את מה שנולדנו איתו. מכירות את זה? הקטע הזה שבו אנחנו מדברים על זו עם הרגליים המושלמות, או העור ההוא שמשתזף נורא בקלות בערגה? או הביטול שמתגנב לקול שלנו כשאנחנו מזכירות את ההיא שהיתה תלמידה מאוד טובה אבל הכל בזכות החרשנות שלה? אז אני רוצה למרוד בזה, ואני רוצה להצדיע לכל אחת שלא ויתרה לעצמה בדרך לתקן משהו בעצמה שהפריע לה, לחזק חולשה שהיתה לה, לקחת נקודת תורפה ולהפוך אותה לנקודת חוזק. תשאלו את אחי, שסבל מהפרעת קשב והיפראקטיביות כל כך חמורה עד שהצוות הפדגוגי לא איפשר לו לסיים תיכון בלי ריטלין, ועם השנים התעמק כל כך במדיטציה שהפך לא רק לנזיר בודהיסטי לתקופה, אלא גם לכותב קוד מחונן עם מוסר עבודה אסייאתי. אבל גם זה כבר לפוסט אחר.